חד גדיא

 

בשניים מהשירים החביבים עלינו ביותר הדמות הראשית היא גדי - "חד גדיא", השיר האחרון של סדר פסח, ו"ראז'ינקעס מיט מאנדלען" [צימוקים ושקדים], שיר ערש שנכתב בסוף המאה ה-19 ע"י אברהם גולדפדן. האם יש קשר בין הגדי בשני שירים אלה? האם יש סיבה שהגדי הפך לחלק מתרבותנו העממית, או האם זה מקרי בלבד? מדוע אנחנו אוהבים כל כך את השירים הללו, ומהם התפקידים ששימשו בהתפתחות הפולקלור שלנו?

בהרצאה, נדון בנושאים האלו וגם נשיר את השירים. בינתיים, ברצוני להציג בפניכם רקע בנוגע לשירי עם שמקבילים לשיר "חד גדיא" וכן כמה ממקורותיו היהודיים.

חד גדיא מיניאטורית - ר. א. צ'סמן, 1992 

"חד גדיא" הוא שיר צביר. כפי שכולם יודעים, בכל בית, פרט נוסף מתחבר לאלה הקודמים: הגדי נאכל ע"י חתול, שננשך ע"י כלב, שמוכה ע"י מקל, שנשרף ע"י אש, שמכובה ע"י מים, שנשתה ע"י שור, שנשחט ע"י שוחט, שנשחט ע"י מלאך המוות, שנשחט ע"י הקב"ה.

 

השיר "חד גדיא" נספח לראשונה להגדת פראג ב-1590, ביחד עם השיר "אחד מי יודע", אע"פ ששני השירים היו מוכרים הרבה שנים לפני שהם נתקשרו לסדר פסח. "חד גדיא" אף פעם לא הפך לחלק מהסדר התימני, ורק מהתחלת המאה ה-20 הוא מופיע בהגדות הספרדיות בשפת הלאדינו ("און קבריטיקו"). היום שרים את "חד גדיא" מסביב לעולם היהודי בהרבה שפות. ניתן לשמוע כמה מהגרסאות האלה באתר "הזמנה לפיוט", וכן בכמה דיסקים מיוחדים במיניהם: האחד כולל 25 גרסאות מייצגות מתוך מאות שנאספו במשך עשר שנים ע"י המוסיקולוג אברהם שוודרון, והשני הוא "לילה שונה" מאת הלהקה "קול התור" שמתמחה במוסיקה בלאדינו. 

 

 

 

קיימים הרבה שירים אירופאים שכוללם את הסדרה חתול/כלב – מקל – אש – מים – שור – קצב, וניתן למצוא מקבילים אף במקורות פרסיים והודיים. רוב החוקרים מסכימים שהמקור הוא שיר גרמני, שאף הוא מבוסס על שיר ילדים מפרובנס (אנציקלופדיה יהודית). שם השיר הגרמני הוא Der Herr der schickt den Jokel aus" [האדון ששלח החוצה את האיכר/עובד אדמה/איש פשוט], והוא מספר על עובד אדמה שמסרב לקטוף אגסים/תפוחים עד שמתרחשים מאורעות, החל מכלב נושך וכלה בהופעת השטן, שמשכנעים אותו להישמע להפצרות אדונו. איפה הגדי? הוא נמצא בשיר עם צפרתי "Ah! Tu sortiras Biquette" שמספר על גדי עיקש שמסרב לצאת משדה הכרוב עד שגם הוא משתכנע כמו ה"יעקעלע" בשיר הקודם. (תהנו מהוידאו הנחמד שבפניכם!) כמו כן, ישנו סיפור עם צרפתי/קאטאלני שכולל את אותה הסדרה, "La petite fourmi qui allait à Jérusalem" [הנמלה הקטנה שהלכה לירושלים].

 

לפי ארמיסטד וסילברמן, קיים שיר-עם מצטבר פאן-היספני, "La mora y la mosca" [הבחורה המורית והזבוב] ששרו אותו אף בלאדינו: זבוב רוצה להזיק לבחורה שחומה עד הופעת המוות בסיום סדרת המאורעות המוכרים לנו. (זה מזכיר לנו את שיר הילדים ההומורסטי באנגלית:  "There was an old lady who swallowed a fly" [הייתה גברת שבלעה זבוב]). ישנו גם שיר-עם נאו-הלניסטי ששרו אותו יהודי בוסניה בשם "Tenia yo un Viejo" [היה לי איש זקן], שמתחיל עם זקן שמטפח כרם מלא שושנים ומסתיים עם מלאך המוות.

 

 

 

מקור אחר הדן על מהות הכוח קשור לערך הצדקה: "ר' יהודה היה אומר: עשרה דברים קשים נבראו בעולם: הר קשה – ברזל מחתכו; ברזל קשה – אור מפעפעו; אור קשה – מים מכבים אותו; מים קשים – עבים סובלים אותם; עבים קשים – רוח מפזרתם; רוח קשה – גוף סובלו; גוף קשה – פחד שוברו; פחד קשה – יין מפיגו; יין קשה – שנה מפכחתו; ומיתה קשה מכולם – וצדקה מצלת מן המיתה, שנאמר: 'וצדקה תציל ממות.' (משלי י')" (בבה בתרה י') (ספר האגדה רסו)

 

 

"חד גדיא" ממשיך לשמש מקור השראה בעת החדשה, ונכתבו שירים ביידיש ובעברית שכל אחד מהם מהווה בעצם פירוש חדש שמותאם לנקודת הראות האישית והתרבותית של המחבר. (אני ממליצה בחום על ספרו של גפן, המתייחס לגדי ב"חד גדיא" וב"ראז'ינקעס מיט מאנדלען"). שיר ידוע מאת איציק מאנגער, "דאס ליד פונעם ציגעלע", מבוסס על הדו-משמעותיות של המילה "ציג": "גדי" ו"בית סוהר". בהתייחס לתקופת השואה, הגדי כקרבן הוא הדימוי הבולט בהרבה שירים, במיוחד אלה של ה. לייוויק וח. גראדה; בימינו אנו, חוה אלברשטיין מייחסת את הגדי כסמל הקרבן למצב הפוליטי בו אנחנו שרויים.* בשירה העברית המודרנית, התווסף הפן הפסטורלי של הגדי לזה המייצג את אופיו של החיים בתפוצות. פזמון "חד גדיה" של ההגדה תורגם הרבה פעמים לשירי ילדים, כשכל אחד מהמחברים מתייחס למהות האלימות, לגורלו של הגדי האלגורי, ולגאולה הדתית או להבטחת השלום בסופו של השיר. בדף הזה נכללים שיריהם של קיפניס, אלתרמן, אלברשטיין, גולדברג, קליינהאוז ואהרני, והנה תרגום לעברית של השיר של מאנגער. כאן נמצא מאמר מעניין על רוב החיבורים האלה.

 

ישנן הרבה בעיות בלתי פתורות לגבי ההיסטוריה ופרוש הפזמון. אחת הבעיות מתקשרת לתרגום המקור לשפה הארמית, לא רק מפני שהטקסט הוא לקוי מבחינה דקדוקית ומילולית, אלא עצם התרגום לשפה שהפסיקה להיות שגורה בפי העם. בעיה נוספת קשורה בדמות הראשית – היינו הגדי. מדוע גדי ניצב בתחתית הסולם ולא חיה יותר קטנה? האם הכוונה לדמות הגדי (או השה) כקורבן? איך ייתכן שחתול אוכל גדי: האם לא הגיוני היה לשיר על עכבר? (בעצם, גרסה מוקדמת מפרובנס ** היא יותר הגיונית מבחינה זו). בגרסה איטלקית מאת הזמר אנג'לו ברנדוארדי, "Alla fiera dell' est" [בשוק המזרחי], אכן מדובר בעכבר! (חוה אלברשטיין השתמשה במלודיה הזאת עבור שיר המחאה שלה).

 

באו מים וכבו את האש

בא שור ושתה את המים

בא חבל וקשר את השור

בא עבכר ואכל את החבל

בא חתול ואכל את העכבר