עץ החיים

 

 

אם אתם זקוקים להוכחות שעצים הם אכן יפים (!) עיינו בתצוגות התצלומים הנהדרות של בוני לברון, אחותו של אילן ז"ל שלזכרו מוקדש דף זה, ושל פולי בלום. קוראים בני גילי ומבוגרים יותר בודאי זוכרים את השיר באנגלית "עצים" מאת ג'ויס קילמר (1918-1886): "נדמה שלא אזכה לראות שיר יפה כעץ עבות". (תאזינו פה לביצוע מעולה של השיר על ידי פאול רובסון). יראת הכבוד המתבטאת בשתי השורות האחרונות של השיר - "כסילים כמוני כותבים שירים / אך רק האל יכול לברוא עצים" - מאשרת את הברכה שיהודים מברכים בראותם משהו יפהפה: "ברוך שככה לו בעולמו" (מסכת ברכות, נ"ח ב').

 

עץ החיים, שענפיו פרושים כלפי מעלה, גזעו נצמד לקרקע ושורשיו קבורים בבלתי-נודע, מופיע כסמל מיסטי בתרבויות ודתות רבותומקשר את השמים, הארץ והעולם התחתון. ראו: עצים קדושים בישראל, וערך באנגלית על עצי חיים בתרבויות שונות בעולם.

 

מאז ומתמיד, העץ הוא לא רק חלק אינטגראלי של נוף הארץ (קיראו, למשל, על עלילותיהם של עצי ישראל בספר "מסע אל 101 עצים מופלאים"), אלא טמון עמוק בתוך הדת והתרבות היהודית.

 

1) עץ החיים מופיע בכמה אספקטים של מחשבת ישראל. תחילה, בגלל ההבטחה הסמויה של אל-מוות, הוא מנוגד אך גם משלים את עץ הדעת טוב ורע בגן עדן (בראשית ב' 9; ג' 22).

 

3) עץ החיים אף מסמל את חכמת התורה: "דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום. עץ חיים היא למחזיקים בה, ותומכיה מאושר." (משלי ג', 18-17). שרים את הפסוקים האלה בבית-הכנסת כאשר מחזירים את ספר התורה לארון הקודש, אחרי הפסוק ממשלי ד', 2: "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי אל תעזבו."
 

 

סוגי העץ הרבים משקפים את מגוון הטבע האנושי: עץ הערבה מסמל עצב, השקדייה מסמלת התחדשות, האלון מסמל חוזק. הזית מסמל רבייה בזמן שהשקמה מסמלת התעוררות; הארז מסמל כוח, כבוד ותהילה, בניגוד לאזוב המסמל ענווה. בשיר נשות תימן הבא, האלה - יא שג'רה - מסמל פגיעות: 

יש מאות איזכורים למטאפורת העץ בתנ"ך. העם היהודי נמשל לגפן: לדוגמא, במשל של ישעיהו ה' וגם בתהילים פ'. השוואות אחרות בין עצים והעם היהודי הן משל העצים של יותם (שופטים ט', 15-7) ושיר השירים ב', 3-2: "כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות. כתפוח בעצי היער, כן דודי בין הבנים; בצלו חמדתי וישבתי, ופריו מתוק לחכי."

לעתים קרובות הנביאים היו משווים בין עצים נושאי פרי לבין עצים עקרים כדי לשקף את ההבדל בין טוב ורע. דוגמא לכך נמצאת בירמיהו י"ז, 8-5: "כה אמר ה', ארור הגבר אשר יבטח באדם, ושם בשר, זרעו; ומן ה', יסור לבו. והיה כערער בערבה, ולא יראה כי-יבוא טוב; ושכן חרירים במדבר, ארץ מלחה ולא תשב. ברוך הגבר, אשר יבטח בה'; והיה ה', מבטחו. והיה כעץ שתול על-מים, ועל יובל ישלח שורשיו, ולא ירא (יראה) כי-יבוא חום, והיה עלהו רענן; ובשנת בצורת לא ידאג, ולא ימיש מעשות פרי." 

עצים הינם דמויות אב-טיפוסיות: הם יותר גדולים מבני אדם וגם יותר חזקים, עקביים ונאמנים. למשל, איוב י"ד, 10-7: "כי יש לעץ, תקווה. אם-ייכרת, ועוד יחליף; ויונקתו, לא תחדל. אם-יזקין בארץ שורשו; ובעפר, ימות גזעו. מריח מים יפרח; ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות, ויחלש; ויגווע אדם ואיו."

 

השקפה יותר מסויגת מובעת ע"י ר' יעקב בן יצחק אשכנזי, מחבר הפרוש לתנ"ך ביידיש "צאנה וראינה": "כמו בני-אדם, לעצים יש כוח לגדול. כשם שלבני אנוש נולדים ילדים, כך נושאים העצים פרות. וכשם שכשבן-אדם פגוע, צעקותיו נשמעים ברחבי התבל, כך שכשעץ נגדע, צעקותיו נשמעים ברחבי תבל." זה הקו המנחה בשירו של נתן זך "כי האדם עץ השדה". (מקור הביטוי הוא הפסוק בדברים כ' 19).

(ראו רשימת השירים עם משוררים ומלחינים.)

 

בשירים עבריים לט"ו בשבט יש, לעתים, ציטוטים ישירות מהתנ"ך, כגון "ארץ זבת חלב ודבש" (דברים כ"ו, 9), או פסוקים המתייחסים לנושאים מקראיים כגון "עץ הרימון". לחלופין, ישנם תיאורים של העצים ופירותיהם, כגון "השקדייה פורחת". הנה וידאו נהדר עם הזמרת נינה סימון. (ד"א, לפי מה שכתוב באתר היוטיוב, סימון למדה את השיר מר' שלמה קרליבך ואף השתתפה בקונצרט הראשון שלו!) 

 

שיר לט"ו בשבט שפופולארי אצל ספרדי צפון אפריקה הוא "איל דיבאטה די לאס פלורס" [ויכוח הפרחים] (ראו את המלים כאן), שמבחינה רטורית דומה לויכוח של העצים במשל של יותם (שופטים ט', 15-7). אבל המסר הוא הפוך: סופו של המשל התנ"כי הוא שהקוץ מושל בעצים האחרים; בויכוח של הפרחים, לעומת זאת, לכל פרח יש תכונה מיוחדת משלו - "על הכל יש להלל לאל חי צור עולמים." קופלה דומה על נושא פירות נכתב ע"י ר' קלעי מסלוניקי בהתחלת המאה ה-19; כשהשיר הגיע לצפון אפריקה, הוא רכש מנגינות פופולאריות (וגם התאמות טקסטואליות). מסר דומה נמסר בפיוט הבבלי "אז ירנן", מאת חכם הקבלה הרב יוסף חיים (הבן איש חי). בפיוט זה, עצי הפרי משבחים את "אֵל חַי צוּרֵנוּ."

 

עצים הינם כל כך בולטים שהם מעניקים לנו תחושה חזקה של זהות ומיקום. שירו של ביאליק "אונטער די גרינינקע ביימעלעך" [מתחת לעצים הירוקים] מעורר תמונה חדה של ילדים משחקים בשטייטל. (תעיינו בדף האתר "תמונות מהחיים היהודיים" לראות את התמונות האמתיות). בשירים רבים אחרים מופיעה דמות העץ כמרכזו של חיים יהודיים: לדוגמא, "אונטער א קליין ביימעלע" [מתחת לעץ קטן], "די ווערבע" [עץ הערבה] ו-"מיין שטייטעלע בעלז" [עיירתי בעלז]. עצים מייצגים את מולדתנו הנכספת ("ארבוליקו" [עץ קטן]) או נוף זר ("די בעריאזקעלע" [עץ הלבנה הקטן]).

רוב השירים מתייחסים לעצים כמטאפורות, כאשר העץ ופירותיו מסמלים דברים שונים לאנשים שונים. הדימויים מתייחסים לתובנה ("די ווערבע" [עץ הערבה]), אהבה ("ארבוליקוס ד'אלמנדרה" [השקדיות]), אושר ("ווויל איז דעם ביימעלע" [מאושר הוא העץ הקטן]), דיכדוך ("אויפן וועג" [על הדרך]), פגיעות ("אלה שיג'ארה" [עץ הפיסטוק]), כוח עמידה ("א הויכער בוים" [עץ גבוה]), התגברות על מצוקה ("איך שטיי אונטער א באקסערבוים" [אני עומדת מתחת לעץ הכרוב]), מסורת ("ווייל איך בין א צווייג" [מפני שאני ענף]), צמיחה ("דער ניסנבוים" [עץ האגוז]), והזדקנות ("דער קאשטנבוים" [עץ הערמון]). עץ האגוז הנמצא ב"שיר השירים" ("אל גינת אגוז ירדתי"), התפרש בצורה מטפורית ע"י המקובלים. בשיר המארוני (רב-לשוני) "די מאמע האט געהייסן" [אמא אמרה], המלים בפולנית הסתירו את המושג ש"יידעלעך" - כמו ילדים קטנים - לא יכלו להשיג את מרומי ההבנה המיסטית.

לפעמים הדימוי הוא כה חזק, שהוא משמש כאייקון לשירים אחרים. איציק מאנגער שאל את דמות העץ הכפוף מההקשר של עלייה לא"י ושילב אותה בתוך השיר המפורסם "אויפן וועג שטייט א בוים" [על הדרך עץ עומד]. לשיר ביידיש קיימים הרבה מאוד תרגומים (ביניהם לפחות ששה לעברית), פירושים ותמורות. סדרה של מאמרים מומלצים על ההסטוריה וגירסאות של השיר נמצאים בבלוג של דוד אסף. לפניכם אנימציה המפרשת את תפקידי האם והבן (שימו לב שזה לא שיר ערש), והשיר של אלתרמן, "על אם הדרך", שנכתב בעקבות "אויפן וועג".

אונטער די פוילישע גרינינקע ביימעלעך / ארבולס יורן פור לוביה

 

 
"שקיעה ביער בן-שמן" – בוני לברון